בנם של קרן (לולה) ושמואל. נולד ביום ג' באלול תשנ"ח (25.8.1998) בירושלים. בן הזקונים במשפחה, אח למיכאל, נתנאל, אלחנן ויגאל.
עדיאל בנימין גדל והתחנך בירושלים, למד בגן "דרכי נועם" והמשיך לבית ספר יסודי וחטיבת ביניים "חורב". תלמיד טוב, מגיל צעיר בלט בתבונתו ובקליטת החומר וסיים בהצלחה לימודי תיכון ב"הימלפרב".
בשעות שאחרי הלימודים היה חניך בתנועת הנוער "בני עקיבא" ואחר כך מדריך. לא פעם קיבל להדרכתו חניכים שהרגישו דחויים בשל נסיבות חייהם, ובתושייה רבה הצליח לשלב אותם בקבוצה. רבים מחניכיו סיפרו להוריו ב"שבעה" שהם רוצים להיות מדריכים בתנועה – אבל לא סתם מדריכים, כדבריהם, אלא מדריכים כמו עדיאל.
נער מופנם ושקט, הִרבה בעשיית חסד וכתלמיד תיכון התנדב בעמותת "שכן טוב", העוסקת בחלוקת משלוחי מזון למשפחות נזקקות.
בשעות הפנאי בילה עם חבריו ועסק בענפי ספורט שונים, אהב לשחק כדורגל והשתתף בחוג טניס שולחן (פינג פונג).
לאחר התיכון הצטרף למכינה הקדם-צבאית "עוצם" בנגב. בשנתיים שלמד במכינה התנדב בעמותת "כנפי רוח" התומכת בבעלי מוגבלויות.
בשנת 2017, במהלך טיול, נפצע בכתפו. בעקבות הפציעה נקבע לו פרופיל לא קרבי, והוא נלחם לשנות זאת. מאבקו צלח כעבור כשנה, ב-12.2.2018 התגייס לצה"ל והחל את שירותו כאיש צוות טנק.
בשנת 2019 נשלח לקורס מפקדי טנקים בבסיס בדרום הארץ. כך סיכם לעצמו את היציאה לקורס פיקודי:
"למה יצאתי לפיקוד? לפני כל החלטה חשובה שאני מקבל בחיים אני שואל את עצמי שלוש שאלות שיעזרו לי להחליט: 1- מה עם ישראל צריך עכשיו? 2- איפה אני מתאים מבחינת יכולות וכישורים? 3- מה אני רוצה לעשות?
ברגע שיש לי התשובות לשלוש השאלות האלה הדרך ברורה לי, וגם כשחשבתי על פיקוד שאלתי את עצמי את אותן שאלות:
1- מה עם ישראל צריך עכשיו? כשהתגייסתי לצבא השאלה הזאת התבהרה לי מהר מאוד, ראיתי את החשיבות של המפקדים, התרומה הבלתי פוסקת שלהם יום ולילה בשביל החיילים שלהם ובשביל כלל המסגרת, את הראשון שמוביל ואומר אחריי ולוקח את כולם איתו ואחריו, את המסירות של המפקד בקרבי שלא ישן הרבה ולא אוכל טוב, ולא יוצא לבית כל שבת. ראיתי את כל זה והבנתי שצריך מפקדים. אבל לא סתם מפקדים, כאלה יש מספיק, אלא מפקדים טובים, מפקדים שדואגים לחיילים שלהם לפני שהם דואגים לעצמם, מפקדים שמלמדים דרך דוגמה אישית, מפקדים שיעשו הכול בשביל ביצוע המשימה. כאלה מפקדים הבנתי שיש בצבא אבל לא מספיק, צריך עוד. עם ישראל צריך עוד מפקדים טובים.
2- ואז עברתי לשאלה השנייה, שאיתה כבר הסתבכתי. איפה אני מתאים מבחינת כישורים ויכולות? חשבתי: איזה יכולות בכלל מפקד צריך? אולי כריזמה? אולי אחריות? אולי מנהיגות? תעוזה? מקצועיות? אולי את כולם יחד ואולי רק ענווה? ורגע, איזה מהיכולות האלה יש לי בכלל? אני יכול לדעת אם אני מתאים? הבנתי שעל השאלה הזאת הצבא יענה לי, המפקדים, החברים והתפקוד היומיומי במסגרת הצבאית. אם כשיגיע הזמן יתברר למפקדים ולי שאני מתאים ושיש לי היכולת להיות מפקד טוב, אז אני אדע.
3- השאלה השלישית היא: מה אני רוצה? היא קצת מוזרה. מה זה משנה מה אני רוצה? אם אני מתאים וצריך אותי, אז מה השאלה? אבל אני חושב שאדם צריך להיות במקום שהוא רוצה. מפקד שלא רוצה להיות מפקד, בהכרח יהיה מפקד גרוע. החלטתי שאני רוצה, גם כי צריך אותי וחושבים שאני מתאים, וגם מסיבות אישיות של רצון להתקדם ולהשפיע, סיפוק, גיוון בשירות, מימוש ופיתוח עצמי. זה לא אידיאלי אבל זה לא דבר רע שדברים כאלה מניעים את האדם.
עכשיו הבחירה פשוטה: אם צריך אותי חושבים שאני מתאים וגם אני רוצה, אז אני יודע שמקומי פה בקורס. וגם אם קשה לפעמים אני יודע שמקומי פה אז יש לי סיבות חזקות להמשיך, כדי להיות מפקד טוב בעזרת השם".
אחרי הקורס שירת כמט"ק (מפקד טנק) בבסיס בדרום הארץ. מפקד מוערך ואהוד, ידע להפעיל את חייליו, לעודד ולשבח אחרי פעילות מוצלחת.
סמל ראשון עדיאל בנימין פישלר נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ז בסיוון תש"ף (19.6.2020). בן עשרים ואחת בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים.
לזכר עדיאל שיפץ אחיו את חדר המדריכים בסניף "בני עקיבא" שבו הוא הדריך.
עדיאל התעניין בפסיכולוגיה ובעיקר בתהליכי זיכרון, ותכנן ללמוד את הנושא באוניברסיטה אחרי שירותו. כך כתב בפנקסו, לו קרא פנקס תובנות, על זיכרון: "עיקר הזיכרון של היום (שבת, יום הזיכרון, השואה) זה לעשות פעולה (מצווה) שמקדמת את העולם ולא חוויה רגשית שמתמקדת במה שהיה, אלא מעשה שמתעסק באיך בונים ולא באיך מתאבלים. כשמזכירים מישהו צריך לעשות משהו לזכר, אבל זה עם הראש קדימה: מרוץ, לימוד, משהו לזכרו ולא מרוכז בעבר". לאור דבריו אלו על הדרך לזכור המשפחה הקימה לזכרו מרפאת אולטרה-סאונד התנדבותית, שמטרתה לסייע לנשים עובדות ולאפשר בדיקות בשעות שמעבר לשעות העבודה המקובלות.
